פסק-דין בתיק ת"א 1729-08

א.         רקע עובדתי

1.         תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום חלקה היחסי של הנתבעת 1 (10%) בהשקעות  התובעת 2, אשר מומנו, על-פי הנטען, מכספי התובעת 1, שהיא בעלת 90% ממניותיה של התובעת 2. לטענת התובעת 1, היא הלוותה לתובעת 2 והשקיעה בה, לצורך מימון עסקיה, סך מצטבר של כ- 60 מיליון ש"ח, וזאת בשנים 1994-2006. הנתבעים מחויבים לשלם לתובעת 1, ולחלופין לתובעת 2, 10% מסכום זה, כפי חלקה של הנתבעת 1 בהון המניות של התובעת 2.  סכום התביעה המופיע בכתב התביעה הוא 6,034,600 ש"ח, אך מנהל התובעת 1 הודה כי יש בידיו ראיות אך ורק לגבי הלוואות בעלים בסך 35 מיליון ש"ח שנתנה התובעת 1 לתובעת 2, ולכן התובעות העמידו את סכום התביעה על 3.5 מיליון ש"ח (סעיף 68 לתצהירו ועדותו בעמ' 22).

            הנתבעים טוענים כי מעולם לא הוסכם שפעילותה של התובעת 2 תמומן מהשקעות הבעלים, מעבר לסכום הראשוני של 200,000 דולר שהושקע על ידי שני הצדדים, ואין הם מחויבים להשקיע בתובעת 2 סכום כלשהו. כמו כן טוענים הנתבעים כי פעילות התובעת 2 והנכסים שרכשה מומנו מאשראי בנקאי ומהכנסות החברה מנכסיה, ולא מכספים  שהשקיעה בה התובעת 1. 

2.         ביום 10.8.93 נחתם בין יצחק חאוזי מצד אחד לבין התובעת 1 (להלן: " חמשק") והנתבעת 1 (להלן: " א.ש. דודי") מצד שני, הסכם לייסוד חברה שמטרתה רכישת נכסי מקרקעין בעיר אילת (נספח 2 לתצהיר קוקו עובדיה, מנהל ובעל השליטה בחמשק; להלן, בהתאמה: " ההסכם" ו- " עובדיה"). החברה נקראה באותה עת " יצחק חאוזי בע"מ", והון מניותיה התחלק באופן הבא: חאוזי - 50%; חמשק - 40%; א.ש. דודי - 10%. מנהלה של א.ש. דודי הוא אברהם דודי (הנתבע 2 - להלן: " אברהם"). בשנת 1999, לאחר שחמשק רכשה את חלקו של חאוזי בחברה, והיתה לבעלת 90% ממניותיה, שונה שמה ל- " ח.מ.ש.ק נכסים והשקעות אילת בע"מ", היא התובעת 2 (להלן: " חמשק אילת").

3.         מטרתה העיקרית והראשונה של חמשק אילת היתה רכישת נכס המכונה " בית הספירלה" באילת, והיה ברור שידרשו גם כספים לשם שיפוצו (ראה סעיפים 8 ו- 9.2 להסכם). לצורך כך, נקבע בהסכם המייסדים כי עם הקמת החברה יעביר כל צד סך של 100,000 דולר לחשבון החברה. כך העביר חאוזי לחברה 100,000 דולר, ואילו חמשק וא.ש. דודי העבירו לה יחדיו סך של 100,000 דולר, שהתחלקו ביניהם לפי חלקם היחסי בהון המניות של חמשק אילת: 80,000 דולר שולמו על ידי חמשק  ו- 20,000 דולר שולמו על ידי א.ש. דודי (סעיף 10(א) לתצהירו של אברהם). כמו כן, נקבע בהסכם כי בתוך 60 יום יסדירו הצדדים קבלת הלוואה בנקאית בסך 2.4 מיליון דולר לחמשק אילת, לשם רכישת "בית הספירלה" ופיתוחו, אשר תוחזר בתוך 10 שנים (סעיפים 9.1-9.2 להסכם). סעיף 9.3 להסכם נוגע ישירות ללב הסכסוך בין הצדדים, קרי: חיובה של א.ש. דודי להשקיע בחמשק אילת, ובו נקבע כי:

" כל סכום שישולם ע"י הצדדים להסכם זה מעבר למתחייב בסעיפים 9.2, 9.1 לעיל יהיה בהסכמת הצדדים ויסווג כתשלום פרמיה על חשבון הון המניות או כהלוואות בעלים - הכל לפי החלטת הדירקטוריון של החברה". 

4.         בסמוך לאחר הקמתה, נטלה חמשק אילת מן הבנק הלוואה בסך 1.5 מיליון דולר (עובדיה בעמ' 31), ורכשה את "בית הספירלה" תמורת 1.7 מיליון דולר (סעיף 25 ונספח 6 לתצהיר עובדיה). ביום 26.10.93 רכשה חמשק אילת מסעדה בשם "ספינת הדייג" תמורת סך של 205,000 דולר (סעיף 26א. ונספח 7 לתצהיר עובדיה), וביום 21.2.95 נרכשו שתי חנויות בשדרות התמרים באילת תמורת סך של 210,000 דולר (סעיף 26 ונספח 9 לתצהיר עובדיה). מן הדו"חות הכספיים של החברה לשנת 2007 עולה כי החברה מחזיקה רכוש קבוע (בעיקר קרקע ומבנים) שעלותו ההיסטורית (להבדיל משוויו בעת עריכת הדו"חות) היתה כ- 20 מיליון ש"ח (ביאור 4 לדו"ח הכספי, נספח 29 לתצהיר עובדיה). הערכת שמאי בשנת 1996 לגבי "בית הספירלה" אמדה את שוויו בכ- 12 מיליון דולר (נספח יד' לחוות דעתו של רו"ח בר לב, מטעם הנתבעים). לא יכולה, אם כן, להיות מחלוקת כי בנכסים שנרכשו על ידי חמשק אילת הושקעו כספים רבים, הן ברכישתם והן בהשבחתם (סעיף 29 לתצהיר עובדיה).

לטענת חמשק, הכספים שהיו דרושים לצורך רכישת המבנים ושיפוצם, הגיעו בעיקר  מכיסה (סך של 1.5 מיליון דולר נתקבל בהלוואה מהבנק). עובדיה טען כי סך כל ההלוואות שנתנה התובעת לחמשק אילת בשנים 1994-2006, כולל ריבית, מסתכם ב- 35,346,000 ש"ח (סעיפים 30-31 לתצהירו, בהם פורטו סכומי ההלוואות בכל שנה). עובדיה מצרף לתצהירו מסמכים רבים המעידים על ההלוואות שנתנה חמשק לחמשק אילת (לעיתים באמצעות חברת שפר את אלי לוי בע"מ, שהיתה זרוע ביצועית של חמשק), וטוען כי רק מן הנספחים שצירף (11-21) עולה כי סכום ההלוואות הנומינאלי הגיע לסך של 10,262,675 ש"ח (סעיפים 31-34 לתצהיר). עובדיה אף מצרף לתצהירו את הדו"חות הכספיים של חמשק אילת וטופסי פחת שלה, מהם ניתן לדבריו ללמוד על ההלוואות שנתנה חמשק לחמשק אילת בסך נומינאלי של כ- 15 מיליון ש"ח (סעיפים 35-37 ונספחים 23-31). גם בעדותו טען עובדיה כי ההשקעה הנומינלית בחברה היתה בסך של כ-15 מיליון ש"ח (עמ' 24-25). אך עובדיה טען בתצהירו כי חמשק השקיעה למעשה בחמשק אילת סכומים רבים נוספים, אלא שאין בידיו ראיות לכך (סעיף 39 לתצהירו).

5.         בסמוך למועד חתימת ההסכם מסר אברהם לעובדיה שישה שיקים בסכום כולל של   652,000 דולר (סעיף 22 לתצהיר עובדיה). כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2003, הגיש אברהם לבית משפט זה תביעה נגד עובדיה ונגד חברה אחרת שבבעלותו, אליה הוסבו חלק מן השיקים שמסר לעובדיה (ת.א. 2111/03 - להלן: " התביעה הקודמת"). באותה תביעה טען אברהם כי הסך של 652,000 דולר ניתן לעובדיה כהלוואה אישית, וכי למרות דרישות חוזרות ונשנות, הלה מסרב להשיב לאברהם את ההלוואה. עובדיה טען בתגובה כי השיקים הנ"ל ניתנו כולם על חשבון חלקה של א.ש. דודי בהשקעות בחמשק אילת (10%), שהסתכמו באותה עת בלמעלה מ- 5 מיליון דולר, ולכן אברהם אינו זכאי להחזר סכום השיקים.

מתצהיר שהגיש אברהם באותו הליך, ואשר צורף לתצהירו בתיק זה, עולים הפרטים הרלוונטיים הבאים, אשר אינם שנויים במחלוקת. בסמוך לחתימת הסכם המייסדים מסר אברהם לעובדיה שיק על סך 100,000 דולר. בין השניים שררה באותה עת מערכת יחסים חברית על רקע היכרות ארוכת שנים (סעיף 11 לתצהיר אברהם וסעיף 14 לתצהיר עובדיה), ועובדיה ביקש מאברהם לשלם בינתיים גם את חלקה של חמשק (80,000 דולר) בהשקעה הראשונית בחמשק אילת. זמן קצר לאחר מכן, ביום 25.8.93 מסר אברהם לעובדיה שיק נוסף על סך 130,000 דולר. לטענת אברהם, מדובר היה בהלוואה. כאשר שב אברהם למקום מושבו בארה"ב (שם התגורר עם משפחתו עד שלהי שנת 1994 - סעיף 14א. לתצהירו בת.א. 2111/03), הוא הותיר בידי עובדיה פנקס שיקים ובו שיקים חתומים "על החלק". בחודשים הבאים מילא עובדיה ארבעה שיקים נוספים בפנקס זה, לאחר שביקש וקיבל את הסכמתו של אברהם לכך. בסה"כ, בין החודשים אוגוסט 1993 לבין פברואר 1994 נמשכו מחשבונם של אברהם ושל א.ש. דודי שישה שיקים בסך כולל של 652,000 דולר, שלטענת אברהם ניתנו כהלוואה אישית לעובדיה על רקע היחסים החבריים ביניהם (סעיפים 6-11 לתצהיר אברהם בת.א. 2111/03, נספח ג' לתצהירו כאן).

6.         כב' השופטת ר' רונן, אשר דנה בתביעה הקודמת, קבלה את תביעתם של אברהם וא.ש. דודי, ודחתה את טענותיו של עובדיה כי השיקים הנ"ל היוו השקעה של א.ש. דודי בחמשק אילת; נקבע כי הם ניתנו לעובדיה כהלוואה אישית. שני נימוקים מרכזיים עמדו בבסיס החלטתה של השופטת רונן. ראשית, סעיף 9.3 להסכם המייסדים, הדורש הסכמה של הצדדים לכל השקעה נוספת מעבר לסך הראשוני של 200,000 דולר שהשקיעו בחמשק אילת.  נקבע כי לא הובאה כל אינדיקציה לכך שניתנה הסכמת אברהם להעברת כספים נוספים לחמשק אילת, או למצער כי נערך דיון בנושא בחברה. כמו כן, לא הוכח כי דירקטוריון החברה החליט החלטה כלשהי בנוגע לסיווג הכספים ששולמו, כנדרש בסעיף 9.3 להסכם. שנית, טענתם העיקרית של הנתבעים (שהם התובעים לפני) היתה, בדומה לטענה שהם מעלים בתיק זה, כי אין זה סביר שהתובעים (הנתבעים בענייננו) שותפים בחברה שהושקעו בה מיליוני דולרים, בעוד השקעתם עומדת על 20,000 דולר בלבד. מכך הם ביקשו  להסיק הסכמה של הנתבעים להשקיע בחמשק אילת בהתאם לחלקם בהון המניות. אולם כב' השופטת רונן קבעה כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה לסכומים שהם עצמם השקיעו, לטענתם, בחמשק אילת. נוכח מסקנותיה דלעיל, השופטת הורתה לעובדיה לפרוע את סכום השיקים הנ"ל, ולשלם לאברהם סך של 5,903,423 ש"ח.

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של עובדיה, למעט בנוגע לסך של 20,000 דולר, אשר היה על אברהם להשקיע בחמשק אילת בהתאם להסכם המייסדים (ע"א 10837/06). בעקבות פסק הדין בערעור, התכנס דירקטוריון חמשק אילת, וקיבל החלטה לדרוש מא.ש. דודי לשלם את חלקה היחסי בהשקעות בחמשק אילת, בסך של 6,034,600 ש"ח (סעיף 12 ונספח 1 לתצהיר עובדיה). מפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון לא נראה כי נכח בישיבה זו מישהו זולת  עובדיה עצמו. לפי הסכם המייסדים אין לא.ש. דודי מניות הנהלה, המקנות זכות לייצוג בדירקטוריון, אלא רק לחאוזי וחמשק (סעיפים 4-6). הואיל ובשנת 1999 רכשה חמשק את כל מניות חאוזי בחברה, נותר עובדיה הדירקטור היחיד בחברה.

7.         בעת שהתביעה הקודמת היתה תלויה ועומדת, הגיש אברהם תביעה נוספת נגד חמשק ונגד עובדיה (וכן נגד אבי מתן, מנהל נוסף בחמשק), לפירוק שיתוף במיזם משותף של הצדדים להפעלת מחצבה בתרקומיא (ת.א. 2733/04 - נספח יד' לתצהיר אברהם). הצדדים הקימו את השותפות בראשית שנת 1995, והסכימו כי אברהם יהיה שותף ב-50% מעסקי המחצבה, בתמורה להשקעה של 700,000 דולר. בסופו של דבר, נוכח מחסור במזומנים, ביקש אברהם להקטין את שיעור השתתפותו במיזם ל-40%, ותמורתם להשקיע רק 560,000 דולר. בין הצדדים הוסכם כי 100,000 דולר מתוך השקעתו של אברהם במיזם זה ישולמו על דרך של קיזוז כנגד חובה של חמשק לא.ש. דודי (היתה מחלוקת בין הצדדים על איזה חוב מדובר). בסופו של דבר, נוכח שינויים במצב הפוליטי, המיזם לא יצא אל הפועל, והשקעות הצדדים בו ירדו לטמיון. בכתב ההגנה שהוגש באותה תביעה טענו עובדיה וחמשק כי אברהם ידע היטב שמדובר במיזם הנושא רמת סיכון גבוהה, וכי השותפים עלולים לאבד את השקעתם בו (נספח טו' לתצהיר אברהם). ואמנם, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין הסכימו חמשק ועובדיה לשלם לאברהם סך של 360,000 ש"ח (ע"א 3331/09 - נספח טז' לתצהיר אברהם).

למען שלמות התמונה יצוין כי אברהם אף הגיש נגד חמשק תביעה לפירוק שיתוף בנכסי מקרקעין שרכשו ביחד ברעננה ובאשדוד (ואינם קשורים לחמשק אילת), וכן תביעה לתשלום דמי שכירות בגין נכסים אלו. במסגרת התביעה לפירוק שיתוף הוסכם כי חמשק תרכוש את חלקו של אברהם בנכסים תמורת סך של 350,000 ש"ח, ואילו בתביעה לתשלום דמי שכירות נקבע כי על חמשק לשלם לאברהם סך של כ- 260,000 ש"ח (סעיף 14ב. לתצהיר אברהם). 

8.         כתב התביעה שלפני הוגש לאור פסק הדין הסופי שניתן בערעור בשנת 2008 בתביעה הקודמת. התובעות טוענות עתה כי במשך שנים סברו שהסך של 652,000 דולר, שניתן לחמשק על ידי אברהם, היווה את חלקם היחסי של הנתבעים בהשקעות בחמשק אילת.  חמשק לא היתה מסכימה להשקיע בחמשק אילת עשרות מיליוני שקלים, מבלי לדרוש השקעה מקבילה מן הנתבעים, בהתאם לחלקם היחסי בהון המניות של החברה. אך משנפסק בתביעה הקודמת כי הסכום הנ"ל לא היווה השקעה בחמשק אילת אלא הלוואה אישית לעובדיה, נמצא כי א.ש. דודי השקיעה בחמשק אילת סך של 20,000 דולר בלבד, בעוד חמשק השקיעה בחברה כ- 60 מיליון ש"ח. כך, נוצר מצב שבו א.ש. דודי מחזיקה ב-10% ממניותיה של חמשק אילת, שבבעלותה נכסים בשווי עשרות מיליוני שקלים, מבלי שהשקיעה כספים במימון ההשקעות המוסכמות שביצעה חמשק אילת. התנהגותם של הנתבעים עולה כדי הפרת ההסכמות שהושגו בין הצדדים, לפיהן הנתבעים ישתתפו במימון ההשקעות בחמשק אילת כדי חלקם היחסי במניותיה. התנהגות הנתבעים עולה גם כדי מצג שווא רשלני, שכן הם גרמו לתובעת לחשוב כי הם השקיעו בחמשק אילת סך של 652,000 דולר, ובהסתמך על מצג זה השקיעה חמשק מיליוני שקלים בחמשק אילת. התנהגותם של הנתבעים מהווה גם הפרה של חובת תום הלב בקיום חוזה, עשיית עושר ולא במשפט וכן הפרת חובה חקוקה (הפרת חוק החוזים, פקודת הנזיקין וחוק עשיית עושר ולא במשפט).

9.         הנתבעים טענו כי כתב התביעה אינו מגלה עילה אישית נגד נתבע 2, שאיננו צד להסכם המייסדים. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, ונועדה לעקוף את תוצאות פסק דינו החלוט של בית המשפט בתביעה הקודמת, אשר הורה לעובדיה להשיב לאברהם את ההלוואה שניתנה לו בסך 632,000 דולר. בניגוד לטענות התובעות, ההסכמה בין השותפים בחמשק אילת היתה כי החברה תרכוש נכסים באמצעות מימון בנקאי. מעולם לא הוסכם כי השותפים ישקיעו סכום כלשהו מעבר לאותם 200,000 דולר שנקבעו בהסכם עצמו, והנתבעים גם לא נדרשו להסכים להשקעה נוספת. הנתבעים אינם מכחישים כי חמשק אילת אכן השקיעה כספים ברכישת נכסים מניבים ובפיתוחם, אולם השקעות אלו מומנו, לטענתם, מהכנסות שנתקבלו מנכסי החברה, או מאשראים שהועמדו לה.

10.        ביום 11.8.11, כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה, ולאחר שהצדדים כבר הגישו את ראיותיהם, נזכרו הנתבעים להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות; מעשה בית דין; העדר עילה; והיות התביעה קנטרנית וטורדנית. לחלופין, עתרו הנתבעים למתן פסק דין חלקי הדוחה את התביעה בנוגע לסך של 2.5 מיליון ש"ח, לאור דברי עובדיה בתצהירו  כי חמשק השקיעה בחברה כ- 35 מיליון ש"ח בלבד (ולא 60 מיליון, כפי שנטען בכתב התביעה). במקביל הגישו התובעות בקשה להגשת חוות דעת מומחה, בתשובה לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים. כל הבקשות נדחו על ידי בהחלטה מפורטת ביום 2.1.12.

ב.         דיון ומסקנות

1.         מסגרת הדיון והערות מקדימות